הפרויקט שלי מתחיל עוד במחשבות בשנה ד', כאשר כתבתי את התזה, על המקום הפואטי. ניסיתי אז להתחיל ולחשוב האם יש מקום לסוג כזה של שיח בעידן העכשווי לקשר בין הממדים של טכנולוגיה ופואטיקה. אני חושבת שזה לא עניין של ויתור על הממד הטכנולוגי או כפי שאומר היסטוריון הארכיטקטורה אנטואן פיקון:

​

”The Question is no longer whether digital technology is a good or bad thing for design, it is rather about the direction architecture is taking under its influence״.

(P8-Digital culture in Architecture, Antoinen Picon)

 

העידן הטכנולוגי והדיגטלי פותח בפני הארכיטקט שאלות חדשות בהתמודדות עם תפיסת המרחב והמקום. הטכנולוגיה מתפתחת ומתקדמת בכל יום, ומחייבת להתמודד עם אופני ביטוי טכנולוגיים חדשנים. שינויים אלו באו לידי ביטוי לדוגמה במימד הגבול, כאשר השימוש בה אפשר לצמצם מרחקים ולפתוח גבולות פיזיים, ואף תודעתיים. מידע היום הרבה יותר נגיש עבורנו מאשר בעבר, בלחיצה קטנה- כל העולם נפתח.

אך יחד עם האפשרויות החדשות וצמצום המרחק, נראה כי מימד מסוים אבד. בעקבות הבנה זו פניתי להגותו של הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר אשר דן בשאלה מה היא טכנולוגיה, לשם כך הוא פונה לחקירה האטימולוגית של המילה. המילה טכנולוגיה היא מהשורש היווני של המילה-Technikon שקשור לשורש של המילה Techne. למשמעות המילה Techne קשורה גם לפועל של האמנות והיצירה Poiesis וגם של המחשבה והרוחני. כלומר, הטכנולוגיה והפואטיקה קשורות ומאוחדות. והקשר שלהם יחד מתגלה במקום ויוצר את החוויה אנושית של החלל. ​ מתוך הבנות אלה, אוכל לומר כי עבורי טכנולוגיה בהגדרתה היא, כל עשייה אנושית במהותה, ועל כן, גם בהקשר ארכיטקטוני, יש מימד פואטי. לכן עלינו לחזור ולזכור כי בשורש של המעשה הטכנולוגי, או ההבנה הטכנולוגית לפני השכחה, אם נשתמש בשפתו של היידגר, יש מימד פואטי. 

​

אך האם הקשר בין הטכנולוגי לפואטי עליו כותב היידגר, רלוונטית לתפיסתנו של הטכנולוגיה במאה ה-21? בפרויקט שלי ארצה לדון בשאלה זו מתוך חקירת מושג הגבול. עיקר הדיון מתרכז ודן במושג הגבול, כיחס בין הפנים לחוץ, או כמרחב "ביניים". בדרך כלל מתייחסים לגבול כמעטפת, ובכך מרחב החוץ נשאר כתוצר לוואי של האובייקט. אני רוצה להתייחס אליו כיחס עם מה שבא אחריו ונותן להכנס לתחומו, ככזה הפותח מקום פואטי. הגבול הוא שממנו משהו מתחיל לבוא לנוכחות, והמרחב הוא במהותו פינוי מקום, אשר נותן להיכנס לתחומו.

 

את הדיון במושג הגבול בחרתי לנהל בירושלים באזור רחוב יפו, אגריפס והנביאים. כאשר גבול החוץ פוגש גבול פנימי. אלה חוצים האחד את השני ויוצרים מצבים של "מרחב ביניים". רחוב יפו הוא רחוב שמביא תכנים מחוץ לירושלים ומקושר תודעתית לנמל יפו בת"א, לכן הוא נתפס בעיניי כחלל חיצוני המגיע מחוץ לירושלים עד שער יפו של העיר העתיקה. במקביל אליו רחובות אגריפס והנביאים. אגריפס הוא רחוב פנימי, מקומי, המתחיל מהכניסה לעיר ומגיע עד איזור כיכר הדוידקה. והנביאים מתחיל בכיכר הדוידקה ומגיע עד שער שכם. הגדרתי את המקום של מרחב הביניים בין רחוב יפו לאגריפס בתור מרחב מקומי, הוא כולל בתוכו איזור השוק, ויש בו התנהלות מקומית. ייצרתי במרחב זה בלוק חדש לעיר אשר יתחבר אל הדופן מרחוב יפו ויתקפל פנימה ליצור מרחב ביניים עם חצר פנימית. לעומתו, את מרחב החיבור בין הרחובות יפו לנביאים הגדרתי כמרחב "אוניברסלי גדול", מעבר לקיום המקומי של ירושלים. זהו מרחב המאפשר מקום לתופעות מחוץ לירושלים המקומית להתיישב בו. על על ידי מרחב איסוף המאפשר לדברים להתחבר אליו וליצור מרחב ביניים חדש.

​

אנסה ליצור במקומות האלה מפגש בין אנשים שלא דרך הדיגיטליות והמכשירים הסלולאריים, אלא דרך המרחב הבנוי. מרחב הביניים הזה הוא שייצור את הקשר בין הגבולות ויחבר את הפנים אל החוץ ולהיפך.