השאלה על היחס בין המימד האתי לאסתטי/ מיקום: אריאל

יורי נאמנוב

פרויקט הגמר מבקש לשאול כיצד ראוי לשכון בערי הסְפָר, מין ערי פרזות אשר נבנו במרחבים הפתוחים שהגבול בהן אינו יציב.

שאלה זו מגלמת בתוכה שני רבדים שונים בתכלית. הראשון שואל ׳כיצד ראוי׳ ובכך פונה אל האתוס והכוונה התרבותית, בה בעת השני פונה ל׳עיר׳ - תופעה מרחבית, גשמית וקונקרטית מאד. בכדי לעמת בין שני הרבדים הנ״ל לא היה מנוס מלשאול מהו הקשר בין המימד האתי לאסתטי, או מהו הקשר בין הכוונה שמאחורי הדבר למופע שלו בעולם.

בכדי להיכנס בעובי הקורה ראשית נצטרך להגדיר מהו הממד האתי. אפנה תחילה לאטימולוגיה של המילה אתיקה הנגזרת מהמילה היוונית אתוס. האתוס בשפה היוונית הוא המקום בו שוכן האל ואליו אנו חוזרים, המקום שאנו מרגישים שייכים אליו.

אחד הארכיטקטים הבולטים שהתעמקו בקשר בין האתי לאסתטי היה אדולף לוס. לוס גרס כי יש לנקות את האובייקט הארכיטקטוני מאורנמנטיקה מיותרת, השתמש בחלל ככלי לבחינה אסתטית של האובייקט הארכיטקטוני תוך עיצובו לפי אורח החיים שראוי ל׳אדם המודרני׳. גישה חדשנית זו איפשרה לו לשחרר את תוכנית הקומה האופיינית לתקופה, וליצור את ה׳תוכנית המרחבית׳ ששיקפה את מצב המגורים הראוי, לדידו, לבן תקופותו - ׳האדם המודרני׳. בניית החללים ואופן ההתמקמות שלהם אחד על השני יוצרים גם את החזיתות והיחס עם החוץ. לדידי,  הויתור על מניירות מיותרות המכונן יחס חדש אל החוץ ואל האחרות נובעים ממידה של ענוה.

כיום, מאה שנים אחרי קביעתו של לוס. נראה כי העיסוק באתיקה בשדה התכנון והבינוי הוא שולי. המרחב הישראלי הוא קונפליקטואלי. אך מובן בעיקר דרך דריסת הרגל הפוליטית רדודה. זו משפיעה על ההיבטים ההיסטוריים והתרבותיים ונעשית דרך עובדות הנקבעות במרחב הבנוי. בהיותי פועל בשדה הארכיטקטורה,אני מרגיש צורך ואחריות לדון בקשר בין האתי והאסתטי. זאת בתור התחלה של דיון בשאלה כיצד אנו מתמקמים ובאיזה אופן ראוי לעשות זאת.

מטבע הדברים, דיון מסוג זה מסתכן ברדוקציה. בכדי להימנע מכך יש לקשור אותו למקום ספציפי. אי לכך אבקש לבחון את הקשר בין האתי לאסתטי מתוך הסתכלות על מקום מגורי בשנים האחרונות - אריאל. העיר, מקיימת בתוכה מורכבות - היא מוגדרת כ׳בירת השומרון׳,בירה של מחוז הנתון תחת ממשל צבאי, נקודת מרכז אזרחית אשר באופן פרדוקסלי מהווה אקס-טריטוריה לכמחצית מאוכלוסיית המחוז מפני שהיא אוסרת כניסת תושבי השומרון הפלסטינים.

השלב הראשון בפיתוח הדיון יעסוק בשאלה מהו האתוס השומרוני? בהסתכלות רחבה נדמה כי הן הישראלים והן הפלסטינים מכירים את המרחב השומרוני דרך כתביהם ההיסטוריים ונאחזים באדמה ובמה שקבור בה. דוגמאות לכך ניתן למצוא בעיר שכם שבפאתיה נמצא קברו של יוסף או בכפר כיפל חרית׳ הסמוך לאריאל נמצא קברו של יהושוע בן נון. קברו של אחד המרגלים שתרו את הארץ והתחבטו בשאלות המוסריות של ההתנחלות בה אינו מקרי. התלמוד מתאר את הדילמה המוסרית של המרגלים ומדגים כי אלה שהוציאו את דיבת הxארץ עשו זאת מתוך התחמקות מהאחריות המוסרית הכרוכה בכניסה לארץ המובטחת. בנושא זה הייתי רוצה להסתכל בספר במדבר :

וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב, וַיָּבֹא עַד-חֶבְרוֹן, וְשָׁם אֲחִימַן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי, יְלִידֵי הָעֲנָק; וְחֶבְרוֹן, שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה, לִפְנֵי, צֹעַן מִצְרָיִם. (במדבר יג׳, 22).

הפסוק מתאר את תושבי כנען כחקלאים בטבעם, כמו כוחות טבע ובכל זאת מסוגלים להתארגן - היו גם בוני ערים. לבנות, לשכון, להיות - פילוסופיה זו קושרת בעלות לאדמה, ומביאה בהכרח להערצת הכוח והרודנות. האתוס השומרוני, ומכאן גם האתיקה שעליה קמה אריאל,  שואב את כוחו מהאמונה באל אחד וכתבי הקודש שלו - הם המצפן האתי של המקום ובשל כך קיימת בו, גם, סכנה של העדפת האדמה, או הגשמי, והשררה על פני היחס הראוי עם האחר.

מתוך ההתבוננות, התחיל להיווצר אצלי הרושם כי מעשה ההתמקמות באריאל נעשה מתוך אחיזה חזקה כל כך בקרקע עד כדי התעלמות מסוימת מהסביבה. הבתים מסודרים על אדמת הטרשים השומרונית בצורה שמאפשרת תנועה קלה לכיוון הכרך הגדול, אך מתעלמת מן ״ההיות במקום״, מהפן הקהילתי. יתר על כן אופן ההתמקמות זה אינו משאיר שום חלל לאחרות ואף חוסם אותה. זאת בהשוואה לשיכוני הרכבת הידועים לשמצה ששימשו כשני עשורים קודם לכן כלי לשיכון עולים. קומת העמודים של הבלוק איפשרה רובד קהילתי ומקום אליו האחר יכול להיכנס. רובד זה חסר לחלוטין באריאל. אותה ההתעלמות מן האחר קיימת גם במבט רחב יותר, הגדרת העיר מצפון נעשית על ידי מצוק ומדרומה קו פרשת המים. התמקמות כזו מונעת מן העיר להביט אל עבר האחרות שמקיפה אותה. התחמקות מיישור מבט אל פני האחר מסירה מהיישות העירונית רובד אתי נוסף. זאת מפני שבפני האחר, כפי שהיטיב להגדיר זו הפילוסוף עמנואל לוינס גלום הציווי האלוהי : לא תרצח! . תווי הפנים מקיימים סינרגיה אשר חושפת מולנו את האחרות במערומיה ומזכירה לנו את האחריות כלפיה.

בכדי לפעול בשדה המסואב שנוצר במרחב הישראלי ישנו צורך ביצירת הקשר בין פעולת ההתמקמות המתרחשת בו לבין ההיבט המוסרי. בכדי להבין ולחשוב באיזה אופן ניתן לפעול בצורה אתית במרחב אני פונה לספרו של ד״ר חנוך בן פזי, בו הוא טוען כי המעשה הפרשני, הוא מעשה מוסרי ובמילותיו: ״האתיקה היא חילוץ מבעיות הרמנויטיות״. 

בכדי להרחיב את ההבנה של המעשה הפרשני, הייתי רוצה להסתכל בטקסט מתוך מדרש רבה:

הַתּוֹרָה אוֹמֶרֶת אֲנִי הָיִיתִי כְּלִי אֻמְנוּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם בּוֹנֶה פָּלָטִין, אֵינוֹ בּוֹנֶה אוֹתָהּ מִדַּעַת עַצְמוֹ אֶלָּא מִדַּעַת אֻמָּן, וְהָאֻמָּן אֵינוֹ בּוֹנֶה אוֹתָהּ מִדַּעַת עַצְמוֹ אֶלָּא דִּפְתְּרָאוֹת וּפִנְקְסָאוֹת יֵשׁ לוֹ, לָדַעַת הֵיאךְ הוּא עוֹשֶׂה חֲדָרִים, הֵיאךְ הוּא עוֹשֶׂה פִּשְׁפְּשִׁין. כָּךְ הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַבִּיט בַּתּוֹרָה וּבוֹרֵא אֶת הָעוֹלָם, וְהַתּוֹרָה אָמְרָה בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים. וְאֵין רֵאשִׁית אֶלָּא תּוֹרָה, הֵיאַךְ מָה דְּאַתְּ אָמַר (משלי ח, 22): ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ.

המדרש פותח בטענת התורה כי האדם הוא יצירת האומנות של הקב״ה. באותו אופן שהאומן משתמש במחברות ופנקסים בכדי לתכנן את יצירתו, כך הקב״ה הכין את התורה ולפיה ברא את המציאות. הספר הוא כפנקס אמן ובו רשומות התוכניות האדריכליות של המציאות. ספר הסקיצות הזה, הוא ספר התורה. בו המציאות כולה על חוקיה, התפתחויותיה וערכיה אינם אלא ההוצאה לפועל של התוכנית בכח. כאן מתקיים היפוך תפקידים מהמצב אליו אנו מורגלים - המציאות היא ביטוי של ספר. מתוך העיסוק בשדה האדריכלי אנו מבינים כי מתקיים פער קטן אך תמידי בין התוכניות ליישומן בפועל. הפער הזה הוא מרחב ביניים והתנועה בו היא פרשנות.

בשלב זה הייתי רוצה להציע חוט מחשבה - נוכל לחשוב על התורה כמצפן האתי של האדם, מתוכה נגזרות כל ההלכות למעשה והשקפת החיים היהודית. מן המדרש אנו למדים כי המצפן האתי הוא מחברת אמן, ספר סקיצות, אם כן הכנתו היא תחילת המוסר. במקרה זה המעשה המוסרי הראשון והעליון ביותר הוא התכנון. מכאן אנו מסיקים כי תכנון ההתמקמות במרחב הוא המעשה המוסרי ביותר והוא החוסר הגדול בקיומה של אריאל. התמקמות נכונה תביא לחיים אסתטיים התואמים את החברה הישראלית כחברה צודקת, זו שהיא שואפת להיות בכדי שהאדמה לא תוקיע אותה.

המעשה שאני מציע הוא פירוק האינסטוטציה ופירושה מחדש בכדי להיחלץ מהמצב נעדר האתיקה אליו נקלעה אריאל. בפעולת הפירוק אפזר את חלקי האוניברסיטה לאורך העיר ואבנה מפתן חדש לעיר, כזה שהאחרות של סלפית תוכל להיכנס דרכו ואף להתחבר אליו, אם תראה לנכון לעשות זאת.

חלקי האוניברסיטה אשר פירקו עצמם ישלחו ״מזחים״ מתוך העיר אל עבר הואדי. הפרגמנטים ישלימו את החוסר הצורני הבולט ביותר לעין במרקם העירוני של אריאל - ״וקטורים״ צפון-דרום, אלו יוכלו לפרש את אריאל מחדש כמרחב עירוני ולא כמחלף שהיא מהווה כיום.

חשוב לציין בשלב זה שראדיקליות ההצעה מגולמת בביטול הציפייה להדדיות מצד האחר. הביקורת בה היא עצמית בלבד וכך גם אופן הפעולה.

מטרת הפירוק והפרשנות היא יצירת סימן. אלמנט אשר יזמן את האחר, אם וכאשר יחפוץ בכך, להיכנס בשערי. היווצרות הסימן תתרחש כאשר אריאל, כיישות עירונית, תרוקן חלקה מעצמה ותוציא אותו החוצה, הריקון יפתח את החלל הדרוש בכדי להכניס לתוכה אחרות. אך ממה מתרוקנת היישות העירונית ומה יכול להיות הוקטור שיכניס את האחרות לתוך החלל המרוקן? ובכן, היכל התרבות יכול להתרוקן , בהיותו פוטנציאל לא ממומש לפונקציה האתית החברתית של הארכיטקטורה. הכח שיניע את הריקון הזה עד המפתן תהיה , אפוא, האוניברסיטה, על ידי פירושה היא מובלת להתפרקות המניעה אותה במרחב העירוני. המפתן יתמקם בעיר ההיסטורית - חירבת א שג׳רה, הנמצאת על גדר הביטחון של אריאל ובכך לא פולשת עוד יותר אל אדמות פלסטיניות. כעת נותרת שאלה אחרונה פתוחה לגבי המהלך הפרשני. מהו ״הוקטור״ שידע להכניס את האחרות אל תוך אריאל? בכדי להתגבר על הטופוגרפיה הקשה ולייצר זיקה משותפת לכל דרי המקום ישנו צורך בבנייה מדורגת, כזאת השואבת את השראתה מהטרסות שנדמה שהיו כאן לפני ראשון בני האדם. בנייה כזאת תייצר דרך ראויה שתאפשר שכינה ראויה לכל אדם.

האפשרות להיחלץ מן הבעייתיות האתית היא דרך מעשה פרשני, מעשה אשר יפרק את העיר והמוסדות שלה ויפרשם מחדש על ידי שליחת ״מזח״ אל עבר האחר. העיר תתרוקן ממוסדות התרבות שלה ותשלח אותם לעבר הואדי זאת בכדי לאפשר את הפונקציות האתיות - הם הפונקציות התרבותיות-ציבוריות ותכניס אל החלל הנפער את תפיסת ההתמקמות המקומית היא הטרסות. הטרסות יפתחו מקום הנבנה מן החומר האתי ביותר הוא האור הטיבעי, הוא גם החומר הבונה את המבט. המבט המכונן את הסובייקט האתי. סובייקט המתמקם בענווה.