פשע הבדידות. העיר העכשווית היוצרת את 'טרגדיית ההאלם' כלומר מייצרת את מצבי ניתוק היחסים האנושיים, היא זו המאפשרת ודורשת את ההאלם גם בשיא החוץ המוטורי. הניכור המודרני מתעצם נוכח הדילוג העירוני שנוצר על ידי פרקטיקת המחלף.

 

“אם” הזמן. מה מאפשר את הטרגדיה? איבוד זמן המקור, הזמן המייסד, בעקבות קצוות פרומים בעיר וכניעה ללחץ זמן חיצוני. גניוס טמפוס.

 

חסד הצל. צל המדבר עם חוץ מוחלט, שנוצר על ידי מעשה המתעלם מכל צורך רוחני-אנושי-יוצר, למעט הצורך לגשר במהירות בין שלוחת העיר. במקום צחיח מתוכן, אצמד אל מקור החיות והזמן היחיד- מקריות הצל והמקצב שלו, דווקא הם יוצרים את מרווחי החסד. כמו חסד השהיית הזמן המאפשרת לרוצח בשגגה להתנקות בעיר מקלט כך ל'נרצח הזמן' חסד השהייה המאפשר מנוחה מריצת הבריחה. עיר מקלט לעיר.

 

המעשה. בהתייחס לשני הרובדים העומדים זה מעל זה-מעל לגשר ומתחתיו, -החשוף והפנימי, -העשייה (DOING) והשהייה (BEING), מלאכת היצירה היא על גבול ההעדר. מעין פרדוקס של בניית מקום שאינו זקוק לחומר. משכן להוויה ולזמן.

 

המעשה. פעימות התקבצות אנושית ופעימות התבודדות מכוונת, מבוקרת. ליצור מצב חדש המנצל את חסד הצל ולמרות האירוניות שבדבר- יוציא אותו מהצללים, הלאה במו במשיכת מכחול. כינוס מדיטטיבי ליוצאים וחוזרים, רצוא ושוב, אל מקור המים/צל המקבץ וחוצה ממנו, בין הדין לחסד. בין פשע הבדידות לבין התבודדות במכוון. מקלט לאדם.

 

​

"איזה יום בחודש היום?" אמר הכובען, פונה לאליס: הוא הוציא את שעונו מהכיס, והתבונן בו במתיחות, מטלטל אותו מזמן לזמן, ומקרב לאוזן.

אליס חשבה קצת ואמרה, "הארבעה."

"מפגר ביומיים!" נאנח הכובען. "אמרתי לך שהחמאה לא תתאים למנגנון!" הוסיף, מתבונן בארנביב בכעס.

"זו היתה החמאה הכי טובה," ענה הארנביב בהכנעה.

אליס עמדה מתבוננת מעבר לכתפו בסקרנות. "איזה שעון מצחיק!" העירה. "הוא מראה את היום בחודש, אבל לא את השעה!"

"למה שיראה? מלמל הכובען. "האם השעון שלך מראה לך את השנה?"

"מובן שלא," ענתה אליס בלהיטות רבה, "אבל זה מפני שאותה השנה נמשכת כל-כך הרבה זמן."

"בדיוק כך במקרה שלי," אמר הכובען.

אליס חשה מבוכה נוראה. ההערה של הכובען נשמעה לה חסרת מובן, ועם זאת, כל מילה בנפרד היתה מובנת.

"כבר ניחשת את פתרון החידה?" אמר הכובען, פונה שוב אל אליס.

"לא, אני מרימה ידיים," ענתה אליס. "מה הפתרון?"

"אין לי שמץ של מושג," אמר הכובען.

"גם לי לא," אמר הארנביב.

אליס נאנחה מתוך עייפות. "אני חושבת שהיית יכול לעשות שימוש יותר טוב בזמן," אמרה, "מאשר לבזבז אותו על חידות שאין להן פתרון."

"לו הכרת את הזמן כמוני," אמר הכובען, "לא היית מדברת על לבזבז אותו. הוא לא אחד שמתבזבז!"

"אני לא יודעת למה אתה מתכוון," אמרה אליס.

"ודאי שלא!" אמר הכובען, מנער את ראשו בבוז. "אני מתערב שלא דיברת עם הזמן אפילו פעם אחת!"

"אולי לא," ענתה אליס בזהירות; "אבל אני יודעת איך לנצל אותו."

"זהו! זה מסביר את הכל," אמר הכובען. "הוא לא סובל כשמנצלים אותו. ובכן, לו ידעת לשמור אתו על יחסים טובים, היה עושה בשעון כמעט כל דבר שהיית מבקשת ממנו."

"כך אתה נוהג בו?" שאלה אליס.

הכובען הניע את ראשו בקדרות. "לא אני!" ענה. רבנו באביב שעבר – בדיוק לפני שדעתו נטרפה עליו, את מבינה – " (הצביע בכפית על ארנביב), "- היה זה בקונצרט הגדול שערכה מלכת הלבבות, ואני הייתי צריך לשיר. ובכן, בקושי גמרתי את הבית הראשון, כשהמלכה צרחה 'הוא בא כדי להרוג את הזמן! כירתו את ראשו!"

"איזו אכזריות איומה!" קראה אליס.

"ומאז אותו אירוע," המשיך הכובען בעצב, "הוא מסרב להיענות לכל בקשה שלי! וכעת השעה היא תמיד שש."

רעיון מזהיר עלה בראשה של אליס. "זאת הסיבה שכל-כך הרבה כלי-תה ערוכים כאן?" שאלה.

"כן, זוהי הסיבה," אמר הכובען באנחה: "השעה היא תמיד שעת תה."

"אולי נשנה את הנושא," נכנס לדבריו הארנביב, בקול פיהוק, "זה מתחיל לעייף אותי. קחי קצת יותר תה," אמר הארנביב לאליס, בלבביות רבה.

"עוד לא לקחתי כלום," ענתה בקול נעלב: "אז איך אני יכולה לקחת יותר?"

"את רוצה להגיד שאת לא יכולה לקחת פחות," אמר הכובען: "קל מאוד לקחת יותר מלא-כלום."