חיינו בנויים מאוסף של זיכרונות, אותם אנו מלקטים לאורך הדרך, הם משייכים אותנו לעם, תרבות, מקום, בית. ביכולתו של מרחב לשמראת אותם זכרונות, ובאמצעותו  להעבירם הלאה לדורות הבאים. אך נשאלת השאלה כיצד?

​

כאשר אנו משמרים דבר מה אנו מנסים להחזיקו במצבו המקורי, למנוע ממנו את בלית הזמן ואת התפוררותו אך האם אותו אלמנט יכול גם להמשיך לחיות  ולא לקפוא על שמריו במסגרת הזמן? כמה ניתן לשמר? מתי פעולת השימור היא שחזור ומתי היא הנצחה? כאשר פועלים בשדה ארכיטקטוני ומשמרים את האובייקט הארכיטקטוני הגבול מתשתש, מתעוררת הסכנה כי שימור המבנה יהפוך לחיקוי מציאות שאינה קיימת עוד. האם זהו סוג הזיכרון אותו נרצה להעביר הלאה?

​

לרוב, ניתן להבין את המילה  זיכרון דרך שלושה אופנים: התייחסות אחת היא זכרון כשריר, ככוח, במובן הפיזי או המחשבתי, איבר שניתן לאמן ולחזק. התייחסות שנייה היא זיכרון כאלמנט מתזכר, מנמוניקה, כלי המסייע לזכור, מעורר ומשחזר. ההתייחסות השלישית היא זיכרון כשארית, כנותר, זכר לדבר מה שהיה קודם וכבר לא בנמצא.

​

הפילוסוף אדוארד קייסי, דן בספרו Remembering, בתופעת הזכרון כ-פעולה, אותה הוא מכנה 'היזכרות'. ההתייחסות לזיכרון כפעולה, פותחת שאלות רבות, כיצד אנו מעלים זיכרון, מה מעורר את הפעולה ועוד. קייסי טוען, כי הדיאלוג, השיח, הוא המעורר המרכזי דרכו ניתן להעלות את הזיכרון שוב ושוב על פני השטח. השיח המחודש מקנה לו את הרלוונטיות והחיות. מאפשר לפגוש ב"אותו" זיכרון כל פעם דרך נקודת מבט אחרת.

​

נקודה דומה מעלה ההיסטוריון פייר נורה, במאמרו 'בין זיכרון להיסטוריה'. שם, הוא טוען, כי שימור זיכרון, מחייב הישארותו בחיים. פעולה זו נעשת על ידי התפתחותו והשארתו רלוונטי במעברו מדור לדור. בנוסף, הוא מדגיש את ההבדל בין זיכרון להיסטוריה. לטענתו היסטוריה, היא שחזור לא שלם של דבר מה שכבר אינו קיים. לכן היא מתפקדת כעדות דוממת שלא מאפשרת דיאלוג. ואילו זיכרון, נישא תמיד על ידי קבוצות חיות. לפיכך, מתפתח תמיד, פתוח לשיח בין הזיכרון לשכחה.

​

בהתייחסותי אל רעיונות אלו בהקשר של מקום ומרחב , אוכל לומר, כי ביכולתו  של מקום  לפעול כאלמנט מתזכר, המגולל את סיפורו ומעבירו מדור לדור. אך יכולת זו מותנית בהישארותו רלוונטי, חי ופועם. מותאם לחיים המודרניים, לעיר המתחדשת. אם כך, המשימה היא לשמר את  הזיכרון הנבחר דרך פעולת ההזכרות. עבורי, פעולה זו מתחילה בזיהוי התבנית המרחבית של המרקם הקיים. תבנית הטומנת בתוכה את זיכרון המקום. ממנה, ניתן לחלץ תבנית חדשה ורלוונטית. במילים אחרות חילוץ תבנית זו היא היא פעולת ההזכרות. פעולה זו, נותנת פרשנות מרחבית חדשה לאותו רעיון ייחודי הנמצא בזיכרון המרחבי.

​

הפרויקט שלי מצוי ברחוב לה- גווארדיה, מתוך למידה של רחוב זה וסביבתו, בחרתי לחלץ מהמרקם הייחודי את תבנית הגנים החוצצים בין שיכוני הרכבת. הגנים, הם המרחב הציבורי עליו נשען סיפור המקום בתודעה ובזיכרון. פעולת ההזכרות, מבקשת ליצור מרחב הנותן פרשנות מחודשת לאותה תבנית גנים ייחודית.

​

בפרשנותי, הגנים מקבלים תנועה ועומק חדש, המתחיל ברחוב לה גווארדייה ומגיעה עד לאיילון. הם מגדירים מחדש את אופי המגורים לצד הגן ואת רעיון עיר הגנים של תל אביב. כך, הזיכרון של רחוב לה גווארדייה, ביכולתו להקנות זהות ייחודית למרחב ולאפשר לזיכרון שבו להישאר חי, מתחדש ורלוונטי.

​

הגן התחתון- מתחיל באותו מרחב בין שיכוני הרכבת ומפלס דרכו באדמה עד לאיילון. נחל איילון- החוץ הגדול מכניס דופן ציבורית הבונה את הגן, עולה ומתפסת עד לרחוב לה גווארדייה ומגדירה את הדופן שלו מחדש.

​

הגן העליון- נע בתנועה מקבילה לגן התחתון, מפתח סיפור שונה מהגן הגדול. זהו, גן פנימי "סודי", בעל קנה מידה מקומי, המשרת את יודעי המקום, את המתגוררים בשכונה.

​

למרחב החדש שנבע מפעולת ההיזכרות ישנם מפרקים, כל מפרק הוא פגישה בין שני תכנים. זהו מקום רב שכבתי בו נפגשות לא רק תנועות איילון ולה גווארדייה. שם, גם שני הגנים נפגשים, העליון והתחתון. עומדים זה מול זה, את הפער הם מקפלים בתוכם. את הסיפור ואת הזיכרון, הישן, עם זה הנבנה. מפרש מחדש את המקום ומכונן את תופעת הזיכרון כפעולה.