"המוות הינו ההיעלמות, בקרב הקיימים, של אותן תנועות הבעתיות שגרמו להם להיראות חיים, התנועות שהינן תמיד תשובות. המיתה, המובנת מהשפה וההתבוננות במיתה של אדם אחר, מציינת עצירה של התנועות הללו וצמצומו של מישהו למשהו שעשוי להתפורר – קיפאון" 

(עמנואל לווינס, "המוות והזמן")

 

הידיעה כי תנועות החיים נעצרות ללא התרעה, פוסקות בהפתעה - קופאות, מייצרת חוסר ידיעה, תחושת היעדר תמידי המלווה את חיינו. ההיעדר הזה, נשאר מחוסר מענה, רחוק ממידת ידיעתנו. הגורל המצופה לנו מפחיד אותנו, ולעיתים אנו עסוקים בחיפוש אחר מענה שישקיט את חוסר הידיעה, את ההכרעה של הבלתי ניתן לשליטה. משחר ההיסטוריה ניסו בני האדם להתמודד עם התופעה, דתות ותרבויות שלמות החלו כך, ספרו סיפורים ובראו עולמות על המוות, על עתיד בלי מקרה, זאת כדי לנסות להתמודד עם אותו גורל בלתי נסבל.

​

המופע המרחבי של המוות בעיר הינו בית הקברות. תחילה מקמנו את אותם מרחבים מחוץ לעיר, רחוק ממבטנו. ייצרנו "עיר אחרת" עיר מתים, נקרופוליס. אנו טומנים את המתים בקברים, משכנים אותם אחד לצד השני, ומסמנים אותם במצבות אבן אשר לא מתקלות לנצח. המרחב שייצרנו הופך להיות שדה של זיכרונות סטטיים, אוסף של מצבות בעלות שם חקוק על האבן. אותן מצבות נראות כמאגר של קופסאות המסודרות בסדר מופתי. לפי ההגדרה לפטישיזם (אגרנות) פעולת האגירה מתבצעת על מנת לכפר על אובדן ותחושת "ריק מסוימת", יכול להיות כי הנצחנו את עצמנו לדעת?

​

במהרה התמלאו והתרחבו בתי הקברות, אשר בבסיסם הם מרחבים סגורים ומלאים, הם עצירה של תנועה וקיפאון של הזמן. מולם עומדת העיר, אשר בבסיסה היא המלחמה התמידית במוות, היא אוסף תנועות מסוגים שונים. עם השנים עלה מספר המתים ומנגד התרחבה העיר והקיפה את בית הקברות. המפגש בין העיר החדשה לבית הקברות אפשר לי מבט חדש אל העיר כיום. תופעת ערי המתים לצד עיר החיים וההתרחבות הבו-זמנית  אפשרה לי לבחון את הדמיון בין אופן הקבורה לצורת המגורים העכשווית. מטעמי כלכלה, שליטה וכוח נוצרו מגדלי מגורים ללא זהות וקונטקסט, קופסאות מגורים, בהם אנו עורמים את עצמנו, סמל לתרבות העכשווית, עומדים לצד המצבות הנראות כאותם מבנים בקנ"מ אחר. ההזדמנות הזו הציפה בי את השאלה, האם המרחב העירוני היום הוא באמת מרחב של תנועה? מרחב של חיים?

​

הפרויקט עוסק במפגש בין העיר ה"גנרית" לבין בית הקברות, מפגש בין המוות התרבותי למרחבי. תחילה חקרתי את מושג המוות במרחב העירוני, דרך ייצוג מרחבי הדן בתופעות ובמושגים שנתקלתי בהם. החקירה הפכה לכלי פרשני ביקורתי, דרכה ניסיתי לשאול ולבקר מהו מרחב המוות בעיר? מהי עיר? וכיצד נוצר המפגש ביניהם?

​

בהמשך, ניסיתי להנכיח ולהקצין את מרחב המוות בעיר. דרך אותה הקצנה,  נולדה  ההבנה כי על מנת להיפגש עם המרחב העירוני, פותח המוות פער אל מול החיים. אולם, האם זהו פער שלא ניתן לגשר אודותיו? או שמא ניתן להשתמש בו לחולל תנועות חדשות שחסרות היום בעיר. אותן תנועות מפרקות את הסדר הקיים של העיר ובית הקברות, ובו זמנית מבקרות אותן. התנועות הללו מזכירות ומנכיחות לעיר את המוות כהיעדר, ומנגד את העירוניות כיום כהיעדר.

​

במפגש עם העיר חולון נחשפתי לתופעות בקנה מידה שונה המנסות להיפגש עם התופעה במרחב. בית הקברות ממוקם בקצה המטרופולין, מוקף בעיר, אצטדיון, בכביש ובחולות העיר. ממבט ראשון נראו הקברים כמעיין נחילים המאיימים להתפשט לעבר העיר שלא יודעת כיצד לפגוש אותם. כל תופעה מנכיחה סיטואציה שונה בקנ"מ אחר אל מול בית הקברות. בחרתי ללמוד מאותן סיטואציות, אשר כל אחת מהן מספרת סיפור אחר על תופעת המוות העירוני והמרחבי. כל מסמך שייצרתי מנסה להקצין את תופעת המוות ודרך ההקצנה העיר כאילו מתפרקת, משנה את הסדר שלה. ויוצקת תנועות חדשות לתוכה.

כלומר, העיר לומדת לשמור על התנועה למרות המוות, על הדרך שלה למרות הכל. דרך אותם מפגשים אבסורדים אשר מספרים סיפור שונה ונבחנים אחרת אל מול תופעת המוות בעיר, המרחבי והתרבותי.

​

מטרת הפרויקט היא לנסות להוציא את המוות מהסופיות שלו. הוא בעיקרו המאבק האישי שלי לתת ביטוי ויזואלי, מרחבי, ולעיתים סימבולי לדבר שאנו לא יודעים מהו, מעבר לתפיסתנו. הוא חקירה של חוסר היכולת שלנו כאדריכלים ובני אדם להתמודד עם המצב האבסורדי של הנשגב מבינתנו. כל מסמך הינו חלק מתהליך של מפגשים שלי עם התופעה. כל אחד מהם הוא פרגמנט  במאבק התמידי לתת ביטוי מרחבי למפגשים בקנה מידה אחר וברובד אחר. המאבק מצד אחד מבקר, ומנגד מנסה להשתמש בפער שהמוות פותח במרחב, ולצקת אליו תכנים חדשים שחסרים בעיר ומנסים לתת אלטרנטיבה חדשה לאותו מרחב. המרחב החדש משנה צורתו ומנסה להתמודד אחרת עם תופעת המוות.