בעתיד מרבית האוכלוסייה תמשיך לגור בעיר. כיום, כאשר ישנו מחסור הולך וגדל בדירות מגורים, העיר מנסה למצוא פתרונות דיור חדשים מתוך מטרה לצופף את המרחב הבנוי.

 

לדעתי, עוד בטרם נחפזים לפתרון, יש לענות על השאלה- מהו תכנון עירוני טוב? 

 

בחרתי לחקור זאת דרך בחינת המושגים צפיפות ושקיפות. במאמר שכתבו קולין ראוו ורוברט סלוצקי בשנות ה-70 מתוארים מושגים הנקראים שקיפות ליטראלית ושקיפות פנומנאלית. במאמר הם נסמכים על טענת הצייר ג'ורג קייפס שטען כי המושג שקיפות מתייחס לפירוש של ‘לראות מבעד’. ראוו וסלוצקי טוענים כי כאשר מתייחסים לשקיפות בחלל שלשלושה מימדים קיימת הבחנה בין שקיפות ליטראלית המאפשרת קיום מצב אחד ויחיד. לעומת שקיפות פנומנאלית המאפשרת היתכנות של מספר מצבים בו- זמנית היוצרים דבר מתוך דבר.

​

כמקרה מבחן בחרתי לתכנן מרחב בנוי בעיר גבעתיים על גבול תל-אביב. האזור בו בחרתי להתערב ממוקם בשיכון קופת חולים, מתחם המכיל שמונה בנייני רכבת. צורת התכנון של בנייני הרכבת בארץ הפכה נפוצה בשנות ה60 כמענה למצוקת הדיור בעקבות עלייה מאסיבית של עולים חדשים. 

​

כיום, 50 שנה אחרי, ישנו ניסיון להפוך את אותם שיכונים לפרויקטים מסוג פינוי בינוי. לרוב התוצאה הסופית מתקבלת בדמות מגדלים גבוהים היוצרים חיי ניתוק בין האנשים.  בפרויקט שלי אני מציע צורת בינוי חדשה מבוססת  מרקמיות שנועדה לחזק את חיי הרחוב. מתוך הבנת השקיפות הפנומנאלית אני מציע היפוך בין הבינוי הקיים לסביבה העוטפת אותו. פעולת ההיפוך יוצרת היררכיה חדשה. היא מגדילה את כמות השטח הבנוי, מחזקת את הרחוב ומוסיפה עליו שכבה נוספת של מקומות המבוססים על מיקום השיכון הישן. המקומות הנוצרים משמשים כחצר משותפת וכחלל שהייה התחום בדפנות השיכון החדש.